הצהרה מה-28/10/2023
אסיפה מתמדת כנגד המלחמה
מאז ה-7 באוקטובר נדחפנו שוב לתפוס צד, להחליט בין תמיכה במערכת הניצול והאלימות ארוכת השנים של ממשלת ישראל או בפעולת הטבח של חמאס בשמו של שחרור לאומי. נאמר לנו על ידי התקשורת ומכל המוסדות התומכים במדיניות הישראלית שאו שאנחנו מקבלים.ות הרג המוני של פלסטינים או שאנחנו רוצות.ים להשמיד את ישראל ואת העם היהודי. הפוליטיקה של המלחמה נטועה בסטנדרטים כפולים שהפכו מילים כמו פלישה, הזכות להגנה והתערבות הומניטרית, כמעט לחסרות תועלת. כיבוש אחד הוא רע, וכיבוש אחר הוא טוב. פוליטיקת המלחמה תמיד מוצאת את הצדקתה, ואנחנו צריכות.ים להיאבק ולכפות את פוליטיקת השלום הטרנס-לאומית שלנו.
אנחנו קוראים.ות להפסיק את ההפצצות על עזה עכשיו. אנחנו תומכים.ות ומשתתפים.ות בהפגנות ופעולות כנגד הכיבוש והאפרטהייד בפלסטין, למען הפסקת אש מיידית וכנגד המכונה הצבאית המשגשגת. הטבח חייב להיפסק. אבל אנחנו יודעים.ות שקריאה זו אינה מספקת כדי לשבש את היגיון המלחמה. השלום לו אנחנו שואפים.ות משמעותו אינו רק ההפסקה בין מלחמה אחת לזו שאחריה.
מאז תחילת המלחמה באוקראינה, ועכשיו עם המלחמה המתחוללת בפלסטין, ראינו כיצד ממשלות נוקטות צד בהתאם לאינטרסים גיאופוליטיים וכלכליים, אדישים ועיוורים כלפי חייהם של גברים, נשים, ילדים ולהטב”קים. מי שתומכים במלחמה הם גם אלו שתוקפים מהגרים, שרוצים לחזק את משטר הגבולות ולהגביר את האלימות. מי שמאיימים בהסלמה הם גם אלו שרוצים שנשים יישארו בתפקידן המדוכא. מי שתומכים במלחמה הם אלו המבקשים שנגביר את קצב העבודה שלנו למען המאמץ המלחמתי. להיות אמיץ במצב זה פירושו לסרב לדיכוטומיות הכרוכות בהיגיון המלחמה. זה גם אומר להכיר בכך שבמלחמה הנוכחית בעזה שני ‘הצדדים’ אינם זהים ואף לא אחידים: הפלסטינים עקורים, מפולגים ונכבשים. ערבים אזרחי ישראל, בין אם מוסלמים או נוצרים, ופלסטינים בגדה המערבית נאלצים לבלוע את ההתנגדות שלהם או להסתכן בירי, הרג או איומי מוות. ישראל גם מפולגת יותר ממה שנדמה: ישנם גם בישראל, אזרחים יהודים המסרבים לשירות צבאי, מגנים את המלחמה ומבקשים את סיום ההתקפות על עזה, ונוספים היוצאים לרחובות כדי למחות כנגד נתניהו. זאת, לצד קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם המגנות את מדיניותה של ישראל. ההיגיון המלחמתי מוחק את המחאות, השביתות והמאבקים הפנימיים שהיו בישראל ובעזה, נגד הרפורמה השיפוטית של נתניהו ונגד חמאס, כמו כן נגד כל פרויקט של משיחיות דתית.
לסרב לחזיתות הקיימות לא אומר שאנחנו מסרבות.ים לקחת צד, אלא שאנחנו מסרבות.ים לעשות זאת בהתאם לחלוקה שנכפת עלינו. אנחנו לא נופלים.ות קורבן לחלוקה השטחית שדוחפת אותנו לצדד בישראל או בחמאס, בזלנסקי או בפוטין, במערב או בכל השאר. הפילוגים האלה קיימים רק בראש של הממשלות שלנו ונכפים על ידן. לסרב לחזיתות הקיימות פירושו לנסות לפתוח מרחבים לפוליטיקה שלנו, פוליטיקה של תנועות חברתיות טרנס-לאומיות שלא מתעצבת בהתאם לדמיון הגיאופוליטי של מדינות, לאומים, עדות או דתות. אנחנו לא מקבלים.ות את הטענה שלהילחם נגד חוסר צדק ודיכוי פירושו לקבל עוולות ודיכויים אחרים. אין שחרור אם יימשכו המלחמה, אלימות נגד הנשים, הגזענות והניצול.
אנו תוקפים.ות את המלחמה ומנהלים פוליטיקה טרנס-לאומית של שלום המבקשת לשבור את המחסומים והגבולות שהמלחמה הזו בונה. פוליטיקה טרנס-לאומית של שלום היא לא פיוס כפוי ולא פציפיזם. אנחנו מבקשים.ות לקדם נקודת מבט בין-חזיתית, וכמו כן לארגן יחד את המאבקים החברתיים הקיימים, ואת האנשים השונים, כדי שההתנגדות למלחמה לא תהיה בגדר מילים בלבד. אנחנו מזהים.ות את הסירוב של אינדיבידואלים וקבוצות למלחמה המתרחשת. הסירוב שלנו להיגיון המלחמה הוא אשר מאפשר לנו להבין באיזה צד להיות. אנחנו לוקחים.ות את הצד של המדוכאים.ות, של אלה הנלחמים.ות נגד המוות, וכנגד הדיכוי וההתרוששות שנוצרת בעקבות המלחמה. מה שקורה מאז ה-7 באוקטובר מקשה על המשך המאבקים שלנו, בעזה, בישראל ובכל העולם. בעקבות ההתקפה של החמאס, הטבח ההמוני של ישראל נגד עזה, יחד עם המשך העקירה הכפויה של פלסטינים, הכפיל את מקורות הסבל והזעם. הדבר גובה מחיר אנושי בלתי מתקבל על הדעת באזור, ומאיים בהתרחבות נוספת של העימותים הצבאיים. אך יותר מכך, השפעות המלחמה הזו מעלימות מן העין ומאיימות על מאבקי המהגרים, הנשים, הקווירים והעובדים בכל העולם שממשיכים להתקיים גם בימים הללו.
אנחנו מסרבים.ות לנורמליזציה של מלחמה ואנחנו רוצים.ות את סוף ההרג וההרס בעזה, כמו גם באוקראינה. אנו נלחמים.ות למען פוליטיקה טרנס-לאומית של שלום נגד גזענות, אלימות וניצול, על ידי תקיפת שורשי האלימות, הניצול והגזענות הפטריארכלית. אנו חוצים.ות את החזיתות שנכפות עלינו. כפעילי האספה הקבועה נגד מלחמה של הפלטפורמה Transnational Social Strike, אנו מחויבים.ות כקולקטיב להאבק במטרה זו בכל הזירות המקומיות שבהן אנו מעורבים.ות – למען העלאת השכר, למען צדק אקלימי, במאבקים הפמיניסטיים ולאלו למען מהגרים, בפעולות נגד המיליטריזציה ומשטר הגבול, ובכל היוזמות הטרנס-לאומיות שאנחנו שותפים.ות להן. כגון המחאות של ה-25 בנובמבר נגד האלימות הפטריארכלית ולקראת השביתה הפמיניסטית של ה-8 במרץ. להמשיך להיאבק, לחזק את התקשרות הפוליטית ולארגן אנשים, הם הכלים שלנו לתקוף את המלחמה ולהגדיר איזה סוג של עתיד אנחנו מחפשים.ות ואיך אנחנו רוצים.ות לבנות אותו: זו פוליטיקת השלום הטרנס-לאומית שלנו.
